מעקוב למישור

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: מִתּוֹךְ קְנֵי הַסּוּף הַמְּרַשְׁרְשִׁים בְּרוּחַ עֶרֶב וּמִתּוֹךְ אֶגְלֵי הַזַּעַם בֵּין גַּלֵּי חַיִּים סוֹעֲרִים וְשַׁלְוַת הָאָחוּ הַיְּרֻקָּה אֲנִי מַבִּיט… וְתוֹהֶה… וּמְחַפֵּשׂ… וַיְהִי בֹּקֶר וַיְהִי עֶרֶב וְלֹא הָיָה עוֹד אֱלֹהִים.
בשירי ההזוּת שלו דוד ירושלמי מביט אל עין הסערה הקיומית. מוציא, כלשונו, את המפתח המפויח מסתר לבו ומגלה שהכדור אשר בו שיחק הוא מרובע. המשורר הכמה למגע כדג החולם על מים בשוק הדגים, מתכסה באבק הדורות, מתמרח בצבעי צמחי הירח. הוא שר ובלבד שלא להיות טרף לג'ירפות…