לא תחזיקי כאן חצי שנה

כמה חודשים לפני שנסיבות חיי שלחו אותי הלאה, הוא שלח לי פתק תלוש ממחברת. הדף היה מקומט, הכתב מדובלל ולא אחיד אך חרוט היטב בין שורות הנייר: "צביה, רציתי להגיד לך תודה גדולה על שלוש שנים הכי טובות בחיים שלי… נתת לי הזדמנות לשנות ולא תמיד עמדתי בזה. אבל התודה הכי גדולה בעולם זה שאת גרמת לי לשינוי ענק בחיים שלי, אולי לא רואים את זה אבל אני מרגיש את זה אצלי". דודו. אגב, באמת קוראים לי צביה ואת דודו פגשתי, חמוש בג'ינס קרוע וחיוך זחוח. הוא נשבע לי שמה שאני רואה או חושבת זו לא האמת ואם, אם אתן לו הזדמנות ותהיה לי סבלנות ואפגין קצת אמון וגם אמונה… ופה ושם תפילה קטנה גם יכולה לעזור, כי להזיק בטח זה לא יזיק… אז הוא יוכיח לי מי הוא באמת! הספר הזה מספר את האמת שלנו, כולנו. אוסף סיפורים אנושיים הפורטים על המקום העמוק ביותר שלנו ששם זה קורה, מהפכות כאלה פנימיות, חוצות גבולות של כל מה שאמרו לנו שאפשרי או לא אפשרי שיקרה לנו. וכן… כן, זה בטח קרה גם לך, לאחים שלך, לילדים שלך. בבצפר. אל דאגה, בסוף – זה משתדל להיות סיפור אופטימי. שלכם, צביה